רש"י על בראשית ח׳:ו׳

« רש"י על בראשית ח׳:ה׳ רש"י על בראשית ח׳:ז׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

משנראו ראשי ההרים. שאין לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיה דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש א"כ היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך אל נראו ראשי ההרים. כתב הרא"ם אך קשה מאחר ששילוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה יונה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שחרבו המים רק י"ד יום ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו' ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו במי המבול כדמשמע במדרש ודו"ק נ"ל:

1 מזרחי פתח ↗

מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים. שאם תאמר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה ויהי' שקוע התיבה י"ב אמות ושליש שוב לא יתכן לומר ולא יספה שוב אליו עוד מפני שאחר הס' יום משנחה התיבה עדיין לא נראו ראשי ההרי' ולא היה לה מנוח לכף רגלה וליכא למימ' לעולם משנחה התיב' ומאי עשירי עשירי ליריד' הגשמי' דמאחר שאין מנין העשירי כמנין השביעי אלא הא' להפסקה והב' לירידה גם אין שום נפקותא בשקוע התיבה שבין כך ובין כך שקועה י"א אמה מי הביאנו לומר שהוא שב למעלה אל ותנח התיבה ולא אל נראו ראשי ההרים הסמוך לו שהוא על פי סדר המקראות. אך קשה מאחר ששלוח היונה בפעם הראשונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים מדוע לא מצאה מנוח לכף רגלה הרי לא נשארו עד שתרבו המים רק ארבעה עשר יום מסתמא נראו כל ההרים הגבוהים והשפלים גם קצת מהאילנות הגבוהי' והרי אררט עצמם שנחה בהם התיבה מסתמא כבר היו רובם מגולים אחר מ"ז יום משנראו ראשיהם ולמה לא מצאה מנוח לכף רגלה ועוד מאחר ששלוח היונה בפעם השלישית היה אחר ס' יום מראש חדש אב שבו נראו ראשי ההרים א"כ זה המעשה היה בראשון באחד לחדש שבו חרבו המים ומהו זה שכתב ולא יספה שוב אליו עוד ואחר כך ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים דמשמע שעבר זמן מה בין שלוח היונה ובין הראשון שבו חרבו המים ואם כן יותר נכון היה לפרש מקץ ארבעים יום משנח' התיבה ומאי עשירי עשירי ליריד' שלפי זה לא עברו משנראו ראשי ההרים עד סוף השבעה וארבעים יום של שלוח היונה בפעם הראשונה משנחה התיבה רק ד' ימים ומסתמא כל העולם כולו היה מכוסה במים ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגם הזמן של שלוח היונה בפעם הג' היה אחר ארבעים יום משנחה התיבה שהוא בשמנה עשר לאב ויש הפרש בין זה ובין הראשון שבו חרבו המים מ"ב יום מלפרש מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים ומאי עשירי עשירי לירידה. והרמב"ן ז"ל נתעורר בזה ואמר אין מנהג העופות לנוח בראשי ההרים הגבוהים על הארץ ואין אילן שם ואם הוא אמת בהיות כל הארץ מלאה אילנות לא יתכן זה בהיותם בלתי אילנות שכלם מכוסים במים כי כאשר לא ימצאו אילנות ינוחו על ראשי ההרים ואם לא ימצאו לא זה ולא זה כגון במדבר וכיוצא בה ינוחו על המישור ועל הצמחים הגבוהים:

1 חזקוני פתח ↗

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום. פרש״‎י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו׳‎ וא״‎ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס׳‎ יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט״‎ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד׳‎ ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י״‎ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד׳‎ ימים כמו שפרש״‎י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש״‎י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי״‎ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ׳‎ יום של גשמים וק״‎נ של תגבורת עד א׳‎ בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש״‎י נ״‎ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר״‎ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י״‎ז במרחשון עד עלות השחר של כ״‎ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ״‎ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי״‎ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש״‎י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו׳‎ ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי״‎א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש״‎י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י״‎ל שדעתו של פרש״‎י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״‎ז במרחשון וכוללים בהן המ׳‎ יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה״‎ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט״‎ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט״‎ו אמה שעל ראשי ההרים בצ״‎ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳‎ באב אמה לששה ימים וחצי. וי״‎מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו׳‎ וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו׳‎ לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ.

2 שפתי חכמים פתח ↗

לצהר. ר"ל דחלון זו עשויה כדי להאיר:

2 מזרחי פתח ↗

אשר עשה לצהר. פי' שב לצוהר הנזכר לעיל ואף על פי ששם פירש אותו כמסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה מהאי קרא משמע שהוא חלון וכך אמרו בבראשית רבה הדא מסייע לההוא דרבי אבא דאמר חלון. ויש מפרשים שפירוש לצהר לאורה מגזרת צהרים כאילו אמר אשר עשה לאורה כלומר לא לביאה ויציאה שהעשוי לזה פתח שמה וזהו מה שסיים ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה ואם תאמר אי הכי למה הוצרך לאורו של אבן יש לומר בעבור הימים שלא שמשו בהן המאורות ובעבור הלילות גם בעבור הימים שהיה בהם החלון סגור כדמשמע מויפתח נח את חלון התיב' מכלל דעד השתא הוה סגור:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה את חלון התבה אשר עשה. ראה למעלה ו, טז. פ' נח תש"ן

1 מקץ ארבעים יום. מִשֶּׁנִּרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים:

2 את חלון התבה אשר עשה. לְצֹהַר, וְלֹא זֶה פֶּתַח הַתֵּבָה הֶעָשׂוּי לְבִיאָה וִיצִיאָה:

1 גור אריה פתח ↗

משנראו ראשי ההרים. ולא משעה שנחה התיבה קושית הרא"ם, דהא אי אפשר לומר כן, שהרי לא היה רק כ"א יום משפתח חלון התיבה עד שלא יספה היונה לשוב רש"י פסוק ה, ואם היה "מקץ ארבעים יום" משעה שנחה התיבה, יהיה מה שלא יספה היונה לשוב פסוק יב וראיות ההרים בפעם אחד, שהרי לאחר ב' חדשים משנחה התיבה היו נראים ראשי ההרים, וארבעים יום וכ"א יום ששלח העורב והיונה הוא גם כן שני חדשים, ואיך לא תשוב אליו מאחר שלא נראה רק ראשי ההרים, ומכל שכן שקודם ז' ימים הביאה אליו עלי זית טרף בפיה פסוק יא, ועדיין לא נראה ראשי ההרים כלל:

1 דברי דוד פתח ↗

משנראו ראשי ההרים. בודאי לא בא רש"י למעט שלא נפרש מ' יום מיום שנחה כמ"ש הרא"ם, דמהיכא תיתי לפרש כן לעקור הכתוב מן הסמוך לו. אלא נראה דנתכוין למה שזכרנו קודם לזה בסמוך שאין יום הראשון מן המנין, ע"כ נזהר רש"י שלא נפרש מ' יום מן בעשירי לחודש הנזכר קודם לזה נמצא דגם יום עשירי ממנין המ' יום אלא מ' יום מתחילין מן ראיית ההרים שהיה ביום העשירי ממילא עבר קצת מן העשירי קודם ראיית ההרים וכמ"ש רש"י לעיל גבי מ' יום של ירידת הגשם מכח הכתוב ביום הזה נבקעו כו' ה"נ כאן, ולפיכך גם כאן אין לילו של העשירי בכלל החשבון ולא נשארו כי אם ל"ט ימים שלימים וכמ"ש קודם לזה כנ"ל נכון מאד:

2 גור אריה פתח ↗

אשר עשה לצוהר. פירוש מה שהוצרך לכתוב "אשר עשה", ולא סגי לומר "ויפתח נח חלון התיבה", שאם כן הייתי אומר שהוא הפתח, ולפיכך כתב "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה", ואילו היה הפתח לא היה לומר "אשר עשה", דאי אפשר לכנוס בלא פתח, אבל אפשר בלא צוהר על ידי אבן טובה ראה רש"י לעיל ו, טז. ויש להקשות למאן דאמר "צוהר תעשה לתיבה" לעיל ו, טז 'אבן טובה המאירה להם' רש"י שם, למה צריך, הרי היה לו חלון אבן טובה, ולעיל פירשנו דהיה צריך לחלון לשלוח עורב כשירצה. ולפי זה מה שפירש רש"י כאן "אשר עשה" – 'לצוהר' היינו למאן דאמר "צוהר" הוא חלון, אבל למאן דאמר "צוהר" – אבן טובה, צריך לפרש "אשר עשה" – לשלוח העורב ממנו:

2 לבוש האורה פתח ↗

רש"י את חלון התיבה אשר עשה לצוהר נ"ל דה"פ דקשה לרש"י אשר עשה למה ליפשיטא שעשאו שהרי עשה כל התיבה כדכתיב ויעש נח שפירושו זהו בניין התיבה לכך אמר רש"י שלשון עשה משמע מעצמו כלומר שזה החלון עשה נח מעצמו שלא היה בכלל מה שצוה עליו הש"י לא בכלל צהר תעשה לתיבה אפי' למ"ד צהר חלון ולא בכלל ופתח התיבה בצדה תשים רק עשאהו מעצמו להיות לו לצוהר כשירצה לפותחו לפעמים להביט בו לחוץ לאור החמה או להכניס בו לפעמים מעט אור החמה כשיצטרך ואינו לא הצהר ולא הפתח שנצטוה עליהם ולכך סיים ואמר ולא זה פתח התיבה כו' כלומר ולא נכלל זה בכלל ופתח התיבה בצדה תשים ולא הוצרך לומר ולא זה הצהר שא"ל צהר תעשה לתיבה כו' דלמ"ד אבן טוב פשיטא שאינו בכללו וכבר הורה רש"י שמסופק בו אם הוא חלון או אם הוא אבן טוב וגם אם הוא חלון הרי כבר אמר הכתוב אשר עשה מעצמו וממילא ידעינן שהוא חלון אחר שלא צווה עליו ואולי לא עשה זה החלון מתחלה קודם שנכנס לתיבה שהש"י צוה לו שלא יעשה אלא חלון אחד מפני הגשמים למ"ד צוהר חלון אלא אחר שידע נח שפסקו הגשמים בהיותו בתיבה עשה לו גם זה החלון במקום שהיה צריך לו להאיר יותר ותדע שהרי למ"ד אבן טוב ע"כ צריך אתה לומר שעשה נח זה החלון בלא ציווי הש"י והיכן הורשה בו אם לא שעשאו אחר שידע שפסקו הגשמים:

« רש"י על בראשית ח׳:ה׳ רש"י על בראשית ח׳:ז׳ »